הבלוג של גיברת G

יסלח לי האל - אבל פסטיבל רוז ממשיך לעורר בי קבס.
זה התחיל בתמונה שלה שישר גררה הגדלה מצד קוראינו הנאמנים שהתחננו בפני שוטרי ישראל לבדוק את הפצע מעל לגבה הימנית שלה, את סימן החבטה שהיה לה מעל לשפה, את עיניה המבקשות מאיתנו להצילה, את מבטה התמים ואת דמעותיה המאיימות לפרוץ, הילדה כונתה כמלאך, מהממת, טובת לב, אמיצה, קדושה מעונה, קורבן של עובדות סוציאליות, קורבן של אולמרט, הזרז שמצביע על בא המשיח, האינדיקטור לנחיתות העם היהודי, הילדה שבגללה המטקבק החליט לרדת מהארץ. בהכל אשם ביבי והקצבאות שלו וכו' וכו'.
זה נמשך כמובן בדרישה חד משמעית להזריק לאב סם אמת, להנהיג עונש מוות, לחטוף את הילדים של עורכת הדין שלו שיעצה לו בבירור לשקר אודות מקום המצאה, דרישה לייבש את הירקון אחת ולתמיד ואז למלא אותו במים רגילים שכולם יוכלו לשחות בו ולא יטביעו שם יותר ילדים, דרישה לסירוס, דרישה למבחני IQ לחוקרים וכיוצא בזאת.

כעת אנחנו מגיעים לשברון מורלי בקרב עמך ישראל - אין גופה אבל יש הודאה ברצח - אי לכך ובהתאם לזאת, מסכים המטקבק המתוכחם - שלא היה רצח. הילדה נמכרה לישמעלים, הם טוענים. הבדווים, הפלסיתנים, המזרח אירופאים - זה הכל קנוניה. כולם יודעים שיש סחר ילדים בישראל, יש כאלה שיטענו שהם היו עדים למקרים אך מפחדים ללכת למשטרה - אוטוטו יחברו לרוני רון שיר ויוציאו אותו זכאי מרצח. יש מטקבק שמתחנן בעקביות לבדוק את צירוף המקרים בין מקרה רוז שלנו לשיר של ניק קייב "They call me the wild rose". מדובר בנסיון לשחזר את הקליפ, לדעתו הבלתי משוחדת זאת גם שעתם היפה של מחברי הפרופילים הפסיכולוגיים שבמקרה היה להם מן המוכן מקרה קודם והוא נמצא בקובץ וורד.
כעת גם חל תהליך אמריקאי שמעניין אותי פי כמה, מסוג אלה שנותנים צידוק לערוץ ה"ביוגרפי" וסרט באורך מלא רווי פרסומות ומוסיקת תופים וכינורות של אילנה דיין - באין יכולתם של החוקרים הרגילים לעשות עבודתם - יפנו נא מקומם לאלה הנושאים בקרבם תכונות על אנושיות - ההילרים.
המשטרה משתפת פעולה, לתדהמתי, גם כשמישהו מצלצל אליהם ואומר להם שהוא מרגיש שהסבא הלביש את הילדה בתלבושת של בובה ושם אותה בחנות צעצועים שם היא מלהיבה את ילדי נתניה.

40,000 מקרים של התעללות בילדים יש בשנה - ילדים חיים. זה מטריד אותי שאף אחד לא ממש חושב עליהם עכשיו. אני מבינה את העניין של מציאת הגופה - לא מבינה את אי ההבנה של האנשים שזה לא מקרה מבודד ואולי לא כל כך מטורף בקרב העם בו הם חיים.